״אחרי השבעה באוקטובר יצאתי למסע עם הרבה פחד. לעמוד במקומות שבהם זה כבר קרה פעם, ולדעת שגם היום דבר נורא כל כך יכול לקרות שוב, זו טלטלה שאי אפשר להתעלם ממנה. המסע הזה הפך לי את הכאב לאחריות: להבין שהזיכרון הוא לא טקס, הוא מצפן. שכל שם, כל סיפור, כל תמונה – מזכירים לנו מה קורה כששנאה מקבלת מקום, וכמה מהר אנושיות יכולה להתפרק.
אבל בתוך זה גיליתי גם משהו אחר: את הכוח שלנו יחד. חניכים/ות מישראל ומהתפוצות, צוותים ובוגרים, כולנו באותו מעגל – לא מסכימים על הכול, אבל מסכימים על הדבר הכי חשוב: שזה לא יכול לקרות שוב. ושזה התפקיד שלנו – להיות חלק מדור שלא רק זוכר, אלא גם מונע.״
חניך בשבט ״גפן״, בוגר מסע 2025
״במסע לגרמניה לא ציפיתי לרגע שבו אמצא את עצמי פשוט מדברת עם גרמנים בגובה העיניים, בלי סיסמאות ובלי מסכות. המפגש הזה התחיל בזהירות: שאלות קטנות, מבטים מהצד, אבל לאט לאט נפתח דיאלוג אמיתי. על היסטוריה ועל אחריות, על מה מלמדים בבית הספר, על איך זוכרים, על מה עושים עם אשמה שלא אתה יצרת אבל אתה חי בתוך ההשלכות שלה.
והדבר שהכי הפתיע אותי היה המורכבות: לראות אנשים בני גילנו שלא בורחים מהשיחה, שמוכנים להקשיב גם כשכואב, לשאול גם כשזה לא נוח, ולהבין שהזיכרון הוא לא רק “שלנו” – הוא גם מבחן אנושי שלהם. פתאום השואה לא הייתה רק סיפור מהעבר, אלא שיחה על ההווה: על גזענות, על קיצוניות, על איך שומרים על חברה שלא מתפוררת מבפנים.”
חניכה במסע לגרמניה, קיץ 2024