כשהגעתי ל-״חץ וקשת״ הייתי בטוח שאני יודע מה זה יהדות. כאילו… יהדות זה מה שגדלתי עליו: בית כנסת כמו שאני מכיר, תפילות כמו שאני מכיר, חגים בצורה מאוד מסוימת. ואז פגשתי בפעם הראשונה יהדות שהיא לא אורתודוכסית.
למרות שזה נראה אחרת, הרגשתי שזה מוכר. הרגשתי את אותו חיבור לסיפור שלנו, לאנשים, למשפחה, לשבת, לחגים, לזהות. מה שהכי תפס אותי זה שהדמיון היה עמוק יותר מההבדלים. זה עדיין היה קידוש ושירים וצחוקים סביב שולחן, עדיין היה “בוא נעשה תיקון עולם”, עדיין היה ערך לקהילה, לאחריות, לזיכרון.
וזה אולי הדבר הכי חשוב ש-״חץ וקשת״ נתנה לי: להבין שיהדות יכולה להיות גם זהות חיה, לא רק רשימת כללים. שיש יותר מדרך אחת להרגיש יהודי, ושההבדלים לא מבטלים את המשותף. הם פשוט מוסיפים עוד שכבות.
חניך בחץ וקשת, קיץ 2024
בשנים האחרונות התרגלתי לזה שיהדות היא משהו שאני “מדליק” בזמנים מסוימים: בבית הכנסת, בחגים, בארוחות שישי אצל חברים. ואז הגעתי לישראל.
כשנחתתי החלטתי לשים כיפה. לא כי מישהו אמר לי. לא כי “ככה עושים”. פשוט קמתי והרגשתי שאני רוצה. כאילו משהו בי אמר: אם יש מקום בעולם שבו אני יכול להיות אני – זה כאן.
יצאתי לרחוב ושמעתי עברית מכל כיוון. וזה היה הדבר הכי מוזר והכי יפה: עברית שבדרך כלל אצלי בראש שייכת לבית הכנסת – ל“ברוך אתה”, ל“שמע ישראל”, לקצת תפילות שלמדתי בעל פה ולפי מנגינה – פתאום הייתה ברחוב. בשוק. באוטובוס. באנשים בילדים שצועקים אחד על השני.
אני זוכר שהלכתי כמה דקות ופשוט חייכתי בלי לשים לב. לא בגלל שמשהו קרה – דווקא בגלל שלא קרה שום דבר. אף אחד לא עצר אותי, אף אחד לא הסתכל מוזר, אף אחד לא גרם לי להרגיש שאני צריך להסביר את עצמי. הכיפה לא הרגישה כמו הצהרה. היא הרגישה כמו נוחות.
חניך אמריקאי, חץ וקשת 2022