בשנים האחרונות התרגלתי לזה שיהדות היא משהו שאני “מדליק” בזמנים מסוימים: בבית הכנסת, בחגים, בארוחות שישי אצל חברים. ואז הגעתי לישראל.

כשנחתתי החלטתי לשים כיפה. לא כי מישהו אמר לי. לא כי “ככה עושים”. פשוט קמתי והרגשתי שאני רוצה. כאילו משהו בי אמר: אם יש מקום בעולם שבו אני יכול להיות אני – זה כאן.

יצאתי לרחוב ושמעתי עברית מכל כיוון. וזה היה הדבר הכי מוזר והכי יפה: עברית שבדרך כלל אצלי בראש שייכת לבית הכנסת – ל“ברוך אתה”, ל“שמע ישראל”, לקצת תפילות שלמדתי בעל פה ולפי מנגינה – פתאום הייתה ברחוב. בשוק. באוטובוס. באנשים בילדים שצועקים אחד על השני.

אני זוכר שהלכתי כמה דקות ופשוט חייכתי בלי לשים לב. לא בגלל שמשהו קרה – דווקא בגלל שלא קרה שום דבר. אף אחד לא עצר אותי, אף אחד לא הסתכל מוזר, אף אחד לא גרם לי להרגיש שאני צריך להסביר את עצמי. הכיפה לא הרגישה כמו הצהרה. היא הרגישה כמו נוחות.